(א) ספק כו׳ – מתני׳ י״ט ב׳:

(ב) (ליקוט) ואם תקפו כהן כו׳ – כ״ה דעת הרמב״ם ורוב הפוסקים חולקים עליו וכ״פ בהג״ה דמוציאין מידו וכ״מ פשטא דסוגיא דפ״ק דב״מ ו׳ ב׳ דרבה כן ס״ל ורב חנניא סייעיה וכן מסיק אביי שם וכ״כ תוס׳ שם ד״ה פוטר וכ״ה מסקנא כו׳ וכ״פ הרא״ש שם וש״פ אבל הרמב״ם ס״ל כמ״ש הרשב״א בסי׳ שי״א דסייעתא דשם ל״ד [וי״מ דהתם לפי ס״ד דבספק בכור מיירי] למסקנא דגמ׳ דמיירי בספק פטר חמור משום דשם אתחזק ביד ישראל דבפטר חמור לא זכה כהן ובשה כבר אתחזק בה הבעלים משא״כ בבכור [ושאר ספיקות] ומ״ש אביי לאו מילתא לסתור הדחייה שלו אבל סייעתא דרב חנניא ממילא אידחיה וכתב הרשב״א שם ראיה להרמב״ם מדאמרינן שם המע״ה ואם איתא מאי פסקא וכמו דפריך בכתובות ע״ז ב׳ ורבה אמר לעולם כו׳ בדרך דחייה אמר וז״ש לעולם כו׳ ר״ל אפי׳ תימא מוציאין מ״מ אין ראיה וכן ס״ל לרמב״ם בכל ספיקא בין ספיקא מחמת טענות כי הך דמסותא או ספיקא הנולד מעצמו כגון ספק בכור או ספיקא דדינא דאמרינן המע״ה כמ״ש במוגרמת בפ״ט דב״ק (צ״ט ב׳) בכולן ס״ל דאם תפס מוציאין מידו וראיה ממ״ש בב״ק ל״ה במתני׳ המע״ה ושם מ״ו זה כלל גדול בדין המע״ה כו׳ וכן בכמה מקומות ומשמע דמאן דתפס על חבירו להביא ראיה כנ״ל ובכתובות כ׳ א׳ אלא אר״נ אוקי תרי כו׳ וערש״י שם ד״ה ואוקי כו׳ ובבכורות מ״ט א׳ רע״א אם נתן כו׳ ואמרינן בגמ׳ שם ר״ע מספקא ליה כו׳ ובב״מ ע״ט א׳ ת״ר השוכר את הספינה כו׳ אם נתן לא יטול ואם לא כו׳ ושם ק״ב ב׳ ושמואל אמר בבא כו׳ התם טעמא מאי משום דתפיס ה״נ קא תפיס ור״נ ל״פ עליה אלא משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. ושם ק״ג א׳ פרדיסי רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה כו׳ והקשו תוס׳ ממ״ש בפ׳ המוכר את הבית ארעתא תרתי משמע דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ותירצו דכאן מוחזק ידו על העליונה. וכן בב״ב ק״ה ב׳ והתם טעמא מאי כו׳ ושם ל״ד זה אומר כו׳ כל דאלים גבר ובגטין ס׳ ב׳ השתא דלא אתמר הלכתא כו׳ כל דאלים גבר ובכתובות ס״ד א׳ השתא דלא אתמר כו׳ תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ושם פ״ד ב׳ א״ל ר׳ יוחנן עשית כשל תורה לימא בהא קמיפלגי כו׳ ואב״א דכ״ע חבירו הוה כו׳ אלמא אפי׳ לר׳ יוחנן אין הלכה בבירור כר׳ טרפון ולכתחלה כר״ע ואמר שם קריביה דר׳ יוחנן כו׳ א״ל שפיר תפסתוה וכן ממ״ש מטין משמע הכי דאם עבד כאידך מ״ד לא מהדרינן עובדא אלא דבשאר מקומות י״ל אם עשה הדיין כמ״ד שאין מוציאין מיד המוחזק לא מהדרינן ואפי׳ כאן כיון שברשות הדיין עבד אין להחזיר הדין כיון דלא טעה בדבר משנה כמ״ש שם עשית כשל תורה אבל כאן שהם מעצמם תפסו וא״ל שפיר תפסתוה ושם ט״ז ב׳ זמנין דתפסה מאתים ואמרה כו׳ ובב״ב שם והלכתא לא תפסינן ואי תפס לא מפקינן כל זה ראיה לדעת הרמב״ם ותוס׳ בכתובות כ׳ א׳ ד״ה ואוקי כתבו דל״ד לספק בכור דהתופס מספקא ליה משא״כ בטוען ברי דמהני תפיסה לכ״ע ועוד תירצו דבתפס קודם שנולד הספק מהני ומ״ש שם ט״ז זמנין דתפסה מאתים כו׳ כתב נ״י בריש ב״מ שם דמשום דמילתא דעבירא לגלויי לא מפקינן וכמ״ש בב״מ ק״י א׳ והא קי״ל דהלכתא כוותיה דר״נ כו׳ הכא מילתא דעבידא לאגלויי כו׳ ועוד כ׳ דכל דתפיס ברשות מהני תפיסה וכי האי דב״מ ק״ב ב׳ ודב״ב ק״ה ב׳ ודב״מ ע״ט א׳ וק״נ א׳ ובכורות מ״ט א׳ כנ״ל ולכאורה ראיה לסברתם ממ״ש בב״ב ל״ב ההוא דא״ל לחבריה כו׳ והלכתא כוותיה כו׳ וכתב הרא״ש בפ״ד דסנהדרין והיכא שנחלקו שני גדולים כו׳ כדאמרינן בפ׳ ח״ה כו׳ אלמא כו׳ ומדקאמר והלכתא משמע דאפי׳ תפס בע״ד שכנגדו אבל יש לדחות ומזה יצא המחלוקת הרמב״ם וש״ע עם הרא״ש וב״ה בספיקא דדינא אם מהני תפיסה או לא וכשיטתם והעיקר כהרמב״ם כנ״ל (ע״כ):

(ג) וי״א כו׳ – שכ״ה המסקנא בב״מ שם:

(ד) ואפי׳ אם כו׳ – דקי״ל מחילה וקנין במעות חוזר. שם:

(ה) בכור שהוא כו׳ – מ״א ב׳ אר״ח כו׳ ואף לר׳ יוחנן שם מ״ב ב׳ דס״ל דפליגי חכמים אף בטומטום מ״מ לא ס״ל כחכמים כמש״ש וכן קי״ל בכ״מ דטומטום ספק הוא:

(ו) ויאכל כו׳ – כנ״ל ס״א:

(ז) ודוקא כו׳ – הרא״ש וכמש״ש מ״ב ב׳ לא דכ״ע טומטום כו׳ ודלא כר״א ור״ל וכמש״ש מתקיף לה רב אושעיא כו׳ אביי בר אבין כו׳ לא דכ״ע אמרינן הואיל כו׳. והרמב״ם פסק בשניהם ספק ועלח״מ:

(ח) אנדרוגינוס כו׳ – פלוגתא במתני׳ שם וביבמות פ״ג א׳ הלכה כר״י באנדרוגינוס כו׳ וכתב הרי״ף דהיינו כר״י דברייתא וא״כ הלכה כאן כחכמים בתראי דחולין הוא וכ״פ הרמב״ם כאן אבל רש״י ותוס׳ שם ד״ה הלכה כתבו כר״י דמתני׳ א״כ זכר ודאי הוא וא״כ כאן הלכה כת״ק וכתב הרא״ש כיון דפלוגתא דרבוואתא טוב להחמיר והוא ספק:

(ט) מבכרת כו׳ – נדה כ״ט א׳:

(י) והוא בעל כו׳ – ג׳ ב׳:

(יא) פרה כו׳ וה״ה לחמור כו׳ – שם ת״ש כו׳ לא אפרה כו׳ ולא איפשיטא אלא ראשונה. הרא״ש אבל הרמב״ם פסק גם בחמור שילדה כמין סוס שהוא בכור ודאי וכשיטתו לפסוק כאת״ל:

(יב) שפעה חררת כו׳ – ע״ש כ״ג ב׳ אר״נ משמיה דרב כו׳:

(יג) לפרסמה כו׳ – גמ׳ כ״ב א׳: